שנים שאני לא שוכבת על הבטן, כל פעם שהבטן שלי פוגשת במזרון היא אוטומטית מתהפכת, כמעין מנגנון הגנה מיושן, כמעט כמו לחיצה על כפתור.
אני סורקת את בטני יום יום, אך לא רק את שלי, לכל אישה יש בטן כזו, ממשית או מטאפורית שפלשו אליה בניגוד לרצונה אותן אני גם סורקת.
בעבודה זו, אני מחברת בין חוויה טראומטית פרטית שעברתי בתוך מערכת יחסים, לבין התרבות החזותית הישראלית שבה פגיעות מיניות מקבלות לגיטימציה חוזרת ונשנית.
דמות האב בעבודה מנכיחה את הדיסוננס בין הרצון לשמור ולהגן על הבת לבין חוסר האונים שאותה תרבות מייצרת.
מנחה: מיכל בראור
