יובל עוז

למה אני לא שוכבת על הבטן

שנים שאני לא שוכבת על הבטן, כל פעם שהבטן שלי פוגשת במזרון היא אוטומטית מתהפכת, כמעין מנגנון הגנה מיושן, כמעט כמו לחיצה על כפתור.

אני סורקת את בטני יום יום, אך לא רק את שלי, לכל אישה יש בטן כזו, ממשית או מטאפורית שפלשו אליה בניגוד לרצונה אותן אני גם סורקת.

בעבודה זו, אני מחברת בין חוויה טראומטית פרטית שעברתי בתוך מערכת יחסים, לבין התרבות החזותית הישראלית שבה פגיעות מיניות מקבלות לגיטימציה חוזרת ונשנית.

דמות האב בעבודה מנכיחה את הדיסוננס בין הרצון לשמור ולהגן על הבת לבין חוסר האונים שאותה תרבות מייצרת.

מנחה: מיכל בראור

  • דימוי בטן מטושטש עם תחתונים אדומים.
  • מצד ימין מראה הקרנה עם סטילס מתוך הוידאו של גבר היושב היושב ללא חולצה על הכסא ומשפריץ עם צינור מים על רגליה ואחוריה של בחורה הנראים על גבי המרקע. על הקיר מצד שמאל סטילס מתוך וידאו ובו אודם מבוגר יושב ומאחוריו תמונות ילדים על גבי שידה. מצד שמאל בחלל, מול ההקרנה הגדולה של הגבר המשפריץ עם הצינור- מדפסת ומאחוריה הדפסים על הקיר.
  • דימוי בטן מחוצה ומטושטשת עם תחתונים מנומרים וטופ בגוון בורדו עתיק.
  • קיר ועליו הדפסים של דימויים של בטן נשית מחוצה על גבי משטח. במרכז הקיר מוצבת מדפסת המחוברת לחשמל עם דפים.
  • דימוי בטן מחוצה ומטושטשת עם תחתונים שחורים.
  • צילום תקריב על דימויים של בטן מחוצה.