אני זוכרת את ריבוי המזגנים בחוץ, את הגרפיטי ברוסית על גבי קירות הבתים ואת ארונות החשמל המשותפים הנמצאים ברחוב. את ההופעות ברוסית במתנ"ס השכונתי ואת "המרכזון" שבו התכנסו כל הסבים והסבתות ודנו על פוליטיקה של מדינה אחרת בשפתם.
בעבודתי אני תופרת קשרים סמויים וגלויים בין אנשים, זיכרונות, והעיר בה גדלתי- אשדוד. הצילומים מופרעים ברקמה ובמילים, מסרבים להציג את הדברים כפשוטם.
דרך התבוננות על בגד אחד, בני משפחתי הגרעינית מספרים את חייהם וזכרונותיהם מאוקראינה ומישראל. הדיוקן של העיר אשדוד משתקף מבעדם ודרכי- דור ראשון בארץ, דור ראשון בעיר. אני מנסה לחזור למבטי כילדה הגדלה באזור שהולך ונבנה לצורך אכלוס העלייה מברית המועצות, אבל הזיכרון קטוע. זהו סיפור אהבה- שנאה עם המקום בו גדלתי.
תמיד הרגשתי חצויה בתוכי, לפעמים יותר רוסיה ולפעמים יותר ישראלית. למרות שלא ביקרתי במולדת הורי מעולם, אני מרגישה שאני מכירה אותה כחלק ממני
מנחה: גסטון צבי איצקוביץ
